מצאתי את אלוהים וחזרתי בתגובה 

נולדתי בשלהי שנות השישים של המאה הקודמת בבית חילוני למהדרין, בשכונה שרק המציאות הישראלית הבלתי אפשרית יכלה לזמן יחדיו את תושביה: מרוקאים, תימנים, לבנונים, עירקים, פליטי שואה מכל רחבי אירופה ואנחנו - ילדיהם שספגנו לתוכנו את ניחוחות העולם הישן, את זיכרונותיו וכאביו, וניסנו בכל כוחנו, מבלי להיות מודעים לכך, לבנות עולם משל עצמנו, עולם שפוי - בעברית.
על קיומו של אלוהים שמעתי ברחוב תוך כדי משחק משברי משפטים, משמועות...
אלוהים היה זה שמעניש את מי שמשקר, זה ששבר שמירה באושויץ, זה שמתפללים אליו כששולחים את טופס הטוטו בקיוסק השכונתי, זה שאסור להגות את שמו המפורש וזה שסבתי עליה השלום פנתה אליו בדמעה כאשר הדליקה נרות שבת.
היום אני יודע - כל חיי לא האמנתי באלוהים אבל תמיד כעסתי עליו, ייחלתי לעזרתו, פחדתי ממנו פחד מוות...

את ההזדמנות לתקן את יחסיי עם אלוהים, קיבלתי במהלך כתיבת ספרי: "ובחרת בחיים - מדריך ידידותי לעבודה עם סבל".
בספר, הבוחן את תופעת הסבל האנושי, נתתי את פרשנותי האישית לארבע האמתות הנאצלות אותן דרש הבודהה לאחר הארתו, ובחרתי להבהירן באמצעות דוגמאות מן הספרות המקראית.
דווקא שם, בנקודת החיבור הבלתי אפשרית לכאורה, בין המשנה הבודהיסטית, זו החפה מכל אלוהים, המעמידה במרכזה את חקירת התהליך הנפשי הטהור, ובין התורה היהודית המונותיאיסטית הפורצת כאור מנשמת אפם של פסוקים, התרחש מה שהיה מבחינתי הבלתי יאמן. הכרתי בקיומו של אלוהים, באמיתותו, וחדלתי מכעסי ומהאשמותיי כלפיו.

לא, לא הייתה זו הארה, כזו המתוארת בספרות, היה זה רגע קטן של הבנה ותו לא.
האם השתנה משהו בחיי? רוצה לשאול, האם חזרתי בתשובה? לא! אבל חזרתי בתגובה, בתגובה אחרת לעולם בו אני חיי, תגובה סבלנית, כזו המכירה בחשיבות גורם הזמן בהבשלתם של תהליכים, כזו המכבדת את המסורת לתוכה נולדתי וכזו הנדהמת שוב ושוב מהשפעתה הרוחנית של השפה העברית על המשתמש ומדרכו הגאונית של הסופר המקראי לתאר באמצעות פסוקים את מה שהמודט חווה בעת נוכחותו הנאצלה.

אז מי הוא האלוהים שלי?

אלוהים שלי קיים נקודה. אמנם לא כדמות אקטיבית, מתערבת, כזו הרוכבת על גב ענן מוקפת עדת מלאכים, אלא כהוויה שהיא נקודת ייחוס אמונית, משען שתמיד נמצא שם בשבילי ברגעי אושר ושמחה, או ברגעים בהם אני מתפתה לשרת בבחירותיי את יצרי - את פחדיי, את כעסיי, את עצלותי. במילים אחרות, בכל פעם שאני משרת את האלוהים האחרים המצוי בקרבי.

אלוהים שלי ברא עולם נכון בדיוק כפי שהוא. הוא ברא עולם שטבעו בלתי נשלט, חסר וודאות, ואיך לומר בעדינות, בלתי נעים למשתמש. אבל הוא שם בידי את ההגה, את יכולת הבחירה, את הזכות לבחור נכון וליצור אגב כך בכל רגע ורגע את הקארמה שלי.

אלוהים שלי אינו חייב לי כלום. הוא אינו חייב לדאוג למזוני, להגנתי, ולגמול לי על התנהגותי הטובה משל הייתי ילדו הקטן. אבל הוא העניק לי את היכולת (הגופנית הנפשית) ואת האחריות להשיג את אלה בכוחות עצמי.

אלוהים שלי אינו אשם בכלום. לא במלחמות העקובות מדם, לא בשואה ולא במלחמות שיבואו עלינו לקללה - כל אלה הן תוצאות בחירותיהם של אנשים - אנשים, כמוני וכמוכם, שבחרו לאמץ אמונות ,לכופף אותן לצורכיהם ולכפות אותן על אחרים.

אלוהים שלי אינו מעניש את מי שלא הולך בדרכיו. מי שבוחר לצאת כנגד סדרי בראשית, גוזר על עצמו את עונשו. יהי זה האדם הפרטי ה"נענש" על הרגלי חייו הרעים ותהי זו החברה האנושית ה"נענשת" על חטאי יוהרתה.

כעת, לאחר שהבנתי את אלה, אני חש כי נתונה לי הזכות לדבר עם אלוהים ועוד בשפתו - בעברית. לספר לו על פחדיי, על חולשותיי, על לבטיי... לבקש את עזרתו, להתפלל לשלום יקיריי, להלל את שמו בעת קריאת תהלים ולהודות לו על השפע והחסד שהרעיף עלי. כי באותם רגעים קסומים בהם נפתח הערוץ הזה לשמיים, מתחולל לדעתי הנס האמיתי - ה"אין עוד מלבדי" נמס כדונג ונותר רק "אין עוד מלבדו".

אלוהים לא פסח על שכונת ילדותי. רוחו ריחפה תמיד מעל בתיה הקטנים בינות החצרות המוזנחות ממתינה בסבלנות אין קץ לשבורי אמונה שחזרו מן התופת, לנדכי רוח שנותקו מתרבותם העתיקה ולילד אחד קטן שכל חייו פחד ממנו נורא, פחד אבל תמיד חיפש את קרבתו.